פני יהושע על כתובות מ״ז

1 בתוספות בד"ה משום איבה פירש בקונטרס ולר"י נראה איבה דמציאתה עכ"ל. לכאורה נראה שר"י סובר דלא שייך איבה דמזונות אלא לענין מעשה ידיה דשכיח ודעתו עלה כדמייתי בסמוך לענין מעשה ידיה לבעלה מפרק אף על פי מה שאין כן לענין מציאה דלא שכיח אין דעתו עליהן ולא יפסוק מלזונה בשביל כך לא שנא אב לבתו ולא שנא בעל לאשתו אלא דלפי זה יש לתמוה לפר"י שמפרש שימסרנה למנוול ומוכה שחין מהיכי תיתי נחוש לכך דלענין מזונות לא יקפיד בשביל מציאה לזון אותה בחנם דמעשה ידיה בלא"ה שלו. וימסור אותה למנוול ומוכה שחין משום האי קפידא דמציאה בדבר שהוא לבושתו ולפוגמו וסברא כזו לא מצינו ואין לפרש דר"י נמי אית ליה האי איבה דמזונות כפרש"י אלא שהוסיף לפרש דאפילו באינה ניזונת נמי מציאתה לאביה משום איבה דמנוול הא ליתא דא"כ אין מקום לכל דברי התוספות בזה ולא לקושית הרשב"א לענין מציאתה לאחין ולמ"ש התוספות דלפר"י ניחא והנראה בזה דר"י סובר דלא שייך כלל איבה דמזונות לענין האב לבתו וכן באחין לאחר מותו משום דלא שכיח כלל מי שאינו זן בניו ובנותיו וכדאשכחן נמי דרבא אכריז יארוד ילדה ואע"ג דהתם בקטנה איירי מ"מ אפשר דבנערה נמי לא שכיח כלל ויתבייש מפני בני אדם וה"ה באחין משא"כ לענין שימסרנה למנוול מילתא דלא מינכר הוא דלאו דוקא נקט מנוול אלא למי שאינה חפצה בו. אלא דבזה יש לי לקיים נמי שיטת רש"י דלא תקשי מפ"ק דמציעא דלרש"י נמי אפילו באינה ניזונת שייך האי טעמא דאיבה אפילו במציאה כדי שלא יהא לו במה לתלות ולהקפיד ויתרצה בכל שעה לחזור ולזונה ועוד דכיון דמילתא דלא שכיח הוא שאינה ניזונת לא פלוג רבנן כנ"ל ברור ומורי זקיני זצ"ל האריך בזה מאד למעניתו בס' מג"ש ע"ש:

2 בא"ד אבל קשה לפי' הקונטרס וכו' ומה שפירש בקונטרס לעיל וכו' אין נראה לרשב"א עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דהא מילתא גופא מייתי הש"ס לעיל דף מ"ג באיבעיא דר' אבינא מר"ש בבת הניזונת מן האחין אי אמרינן דמשום דלאו מדידהו מיתזנא מעשה ידיה לעצמה וכתב שם הרשב"א גופא בתוס' דהיינו משום דבע"כ מיתזנא וקפשיט לה ר"ש מההיא דאלמנה מעשה ידיה ליתומים וא"כ לפי' הרשב"א דלעיל ע"כ האי סברא גופא בעי למיפשט מאלמנה דלא מחלקינן בהא דבע"כ מיתזנא כקושיית הרשב"א כאן ודחי לה הש"ס מי דמי התם באלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה ואם כן ממילא אזלא לה קושית הרשב"א כאן דהא דבאלמנה מעשה ידיה ליתומים היינו משום דבמקום אבוהון קיימי דאלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה אבל לענין מציאת הבת דניחא ליה בהרווחה פשיטא ליה לתלמודא דלעצמה משום האי סברא נמי דבעל כרחו מיתזנא. ואפשר לפרש קושית הרשב"א כאן לפי מה שמגמגם לעיל בפירוש דלאו מדידהו מיתזנא וכבר הארכתי לעיל בישוב הסוגיא ומתוכן יתיישב שיטת רש"י כאן ובריש פרק אלמנה יבואר עוד שם בעזה"י:

3 בא"ד ואע"ג דמציאת אשה לבעלה אינה אלא משום איבה ואמרינן בפ' אלמנה עכ"ל. בהא דמציאת אשה לבעלה משום איבה לחוד סגי להו להקשות על פי' ר"י דמשמע דשייך לתקן במציאה משום איבה דמזונות אלא שהביאו ג"כ ההיא דר"פ אלמנה דמשמע מיניה לכאורה לסתור הוכחתם דלעיל במה שהקשו על פירש"י דהתם משמע אדרבא דלא שייך איבה דמזונות לגבי יתומים והיינו משום דבע"כ מיתזנא כמו שפירש"י שם להדיא ע"ז כתבו דליתא אלא משום איבה דקטטה ודו"ק:

4 רש"י בד"ה הא דזכי ליה רחמנא וכו' כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע עכ"ל. הוצרך לפרש כן כי היכי דלא נימא דאת בתי נתתי היינו מה שקיבל קדושין אבל לענין חופה דאיירי בה קרא לאשה היינו שהיא עצמה מסרה עצמה לנשואין ע"ז כתב רש"י דכל נתינה במשמע מתחילה ועד סוף היה הכל ע"י האב כן נראה מל' רש"י אבל לכאורה אין צורך לזה דבלא"ה נראה דעיקר ל' נתתי לא שייך אלא בחופה שהאב מוסרה לבעל משא"כ בקבלת קדושין לא שייך ל' נתתי ואדרבא כתיב כי יקח ולא כתיב כי תקח כדאיתא רפ"ק דקדושין ובחדושי הארכתי שם בדף ט' ע"ש והא דאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קדושין דכתיב את בתי נתתי היינו משום דממילא ידעינן כיון דאמסירתה לחופה קאי א"כ ע"כ דתחילת קידושין היה ג"כ על ידו מדקאמר לאיש הזה משמע שהוא אסרה לכל והתירה לזה דמהכא ילפינן להפה שאסר הוא הפה שהתיר כנ"ל ועיין בסמוך:

5 בתוספות בד"ה הא דזכי וכו' ולפ"ה דלעיל וכו' וצ"ע אמאי לא גמרינן קידושין מחופה עכ"ל. פי' כיון דלפ"ה דלעיל שפיר ילפינן מאת בתי נתתי שיכול למוסרה לחופה בנערה וא"כ אמאי מהדרינן לעיל אטעמא דיציאה דכוותיה ממעט ובפשיטות מצי למילף שיכול לקדש בתו נערה וזכאי בקדושיה כי היכי דזכי ליה רחמנא בחופה. ולענ"ד לק"מ דאי לאו קרא דלעיל הו"א דקרא איירי שקדשה בקטנותה וא"כ כבר אסרה על כל העולם ומה"ט יכול למוסרה אח"כ לחופה אפילו כשהיא נערה דזכיה הוא לה וטב למיתב טן דו מלהתעגן כל ימיה אבל לענין קידושין לעולם דוקא בקטנה דלית לה יד מצי אבוה לקדשה משא"כ בנערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ולאו כל הימנו דאב לקדשה בע"כ דחוב הוא לה כמ"ש ודו"ק:

6 בתוספות בד"ה השתא זבוני מזבן לה וכו' הקשה ר"י מאורליינ"ש דאמאי איצטריך בערכין למילף בק"ו עכ"ל. לכאורה יש לתמוה על קושיא זו פשיטא דאית לן למילף טפי מהאי ק"ו דערכין ונראה לענ"ד דמשום דבערכין מסיק הש"ס דאליבא דרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל דמכורה ולית ליה ק"ו כה"ג היינו משום דלא הדר ומזבנה משא"כ באמה עבריה דהדרא ומזבנא וכתבו שם התוספות דהיינו למ"ד שמוכרה לשפחות אחר שפחות וא"כ משמע למאן דלית ליה דהדרא ומזבנא דלא שייך האי ק"ו אליבא דרב יכול למכור בתו נערה והיינו דקשיא ליה להר"י מאורליינ"ש דטפי הו"ל למילף מדאיצטריך הקישא דלאמה והוי אליבא דכ"ע זה מה שנ"ל בכוונת הקושיא. אבל לענ"ד יש ליישב דלק"מ דאפילו לרב בערכין דמשמע דהיכא דלא הדרא ומזדבנא יכול למוכרה כשהיא נערה לאו שתהא מכורה לגמרי להשתעבד בה אלא דמוכרה ויוצאה לאלתר כמו ביובל ונ"מ אי צריך להחזיר המעות או לענין יעוד אם רצה ליעדה לאלתר ולפ"ז שפיר איצטריך לאמה דלא שייך האי ק"ו דהשתא זבוני מזבנה מעשה ידיה מיבעיא כיון שלא מכרה למעשה ידיה כנ"ל:

7 רש"י בד"ה בנעוריה בית אביה גבי הפרת וכו' וכ"ת הא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה וכו' הו"א בקטנה משתעי עכ"ל. והיינו כמ"ד דקטן וקטנה שיודעין להפלות נדרן מדאורייתא אבל תמיה לי טובא דהא בתחילת הפרשה כתיב ואשה כי תדור נדר בבית אביה בנעוריה ואמאי מייתי הש"ס מהאי קרא דכתיב בסוף פרשה והנלע"ד משום דמהאי קרא דבנעוריה בית אביה דמייתר ילפינן בנדרים ר"פ נערה דנתארסה ונתגרשה נתרוקנה רשות לאביה מש"ה ניחא ליה טפי לתלמודא לאתויי האי קרא לאשמעי' הא מילתא גופא וכבר כתבתי לעיל במשנה דהמארס את בתו דמהאי קרא ילפינן בכל דוכתא דלכל מילי דזוכה האב חוזרת לרשותו בנתארמלה ונתגרשה מן האירוסין ובהכי א"ש טפי דמייתי הש"ס האי קרא הכא לגלויי אכל הני דמתני' דאיירי אפילו בכה"ג ובזה נתיישב שיטת רש"י והרמב"ם דמייתי האי קרא דבנעוריה בכמה דוכתי בענייני זכיות אב והיינו כדפרישית אבל לרש"י כאן לא ידעתי ליישב במה שכתב דהא בקטנה משתעי והאיך אפשר לומר כן הא רישא דקרא כתיב ואשה כי תדור נדר בית אביה בנעוריה וצ"ע:

8 קונטרס אחרון בפרש"י בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים כתיב כתבתי ליישב למה לא מייתי מרישא דקרא כי תדור נדר בבית אביה בנעוריה ושם כתבתי גם כן ליישב שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל שהביאו בכמה דוכתי קרא דבנעוריה בית אביה לענין דשבח נעורים לאב והקשו הקדמונים דלמסקנא לא קיימא הכי דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן:

9 גמרא ת"ר כתב לה כסות פירות וכלים וכו' ולכאורה דוקא נקט כה"ג בדברים שהן בעין אבל בפוסק מעות ליתן נדוניא לבתו כ"ע מודו דלא זכה בהן הבעל לא מיבעיא לפרש"י שמפרש מן האירוסין ומ"ד זכה היינו שנוטלן בתורת ירושה מאשתו כמ"ש להדיא בד"ה לימא בפלוגתא א"כ הא קמ"ל דאין הבעל יורש מלוה אשתו דהו"ל ראוי כדאיתא בא"ע סי' צ' לשיטת רוב הפוסקים אלא אפילו לפי שיטת ר"ת דאיירי מן הנשואין נמי לא זכה לכ"ע מה"ט גופא דאין הבעל יורש מלוה אשתו אלא דלפ"ז קשה על הש"ע א"ע סימן נ"ב שכתב בשיטת רש"י וסייעתו דאפילו בפסק מעות לנדוניית בתו נמי זכה הבעל מן הנשואין אע"ג שעדיין המעות ביד האב ואמאי הא אין הבעל יורש מלוה אשתו כמ"ש הש"ע גופא סימן צ' וכן משמע ג"כ מלשון התוספות בשמעתין כמו שאבאר דלא שני לן בין פוסק מעות או כסות וכלים. תו קשיא לי דאי ס"ד דמצד ירושה קאמר רבי נתן זכה הבעל וא"כ ע"כ סובר דבעל יורש אשתו ארוסה אי מדאורייתא או מדרבנן. וכמ"ש התוספות בשיטת רש"י דהא דאמרינן לקמן מתה אביה יורשה היינו כרבנן. וא"כ מאי מקשה הש"ס לימא בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן קמיפלגי דהא מצינן למימר דרבנן דהכא נמי כרבנן דהתם ס"ל דלית להו האי אומדנא דע"מ לכונסה אלא דאפ"ה קאמרי לא זכה הבעל משום דסברי אין הבעל יורש אשתו ארוסה כדתני רבי חייא לקמן דף נ"ג וכדפשיטא לן בכולה תלמודא. מיהו מלשון רש"י לקמן דף נ"ג משמע דטעמא דר"ח משום דלא תקנו חכמים ירושת אשתו מהאירוסין. וא"כ י"ל דהא בהא תליא דמשום דליכא איקרובי דעתא בשעת אירוסין מש"ה אינה יורשה. ומה"ט נמי היא אינה גובה תוספת ומאן דאית ליה שזכה הבעל סובר דעיקר איקרובי דעתא בשעת אירוסין ומה"ט י"ל נמי דתקנו חכמים ירושת אשתו מהאי שעתא כנ"ל. ועי"ל דודאי בשאר ירושות כ"ע מודו דאין הבעל יורשה מן האירוסין אלא דוקא בנדוניא שכותב לה האב והבעל כתב ג"כ הנדוניא בשטר הכתובה סבר הש"ס דהא בהא תליא שמשעה שזכה הבעל בנדוניא מהאי שעתא איחייב לה בתוספת למ"ד מן האירוסין ה"נ מן האירוסין ולמ"ד מן הנשואין ה"נ מן הנשואין כן נראה מל' רש"י כאן וכ"כ הרא"ה ז"ל בחדושיו ועיין בסמוך ודוק היטב:

10 קונטרס אחרון בגמרא תנו רבנן כתב לה כסות פירות וכלים כתבתי דלכאורה משמע דוקא כה"ג בדברים שהן בעין משא"כ בפוסק מעות לנדוניא לכ"ע לא זכה בהן הבעל כשמתה אשתו דאין הבעל יורש מלוה אשתו והקשיתי על לשון הש"ע א"ע סי' נ"ב שכתב דלרש"י וסייעתו זוכה הבעל אף בפסיקות נדוניא וצ"ל דס"ל דלא מיקרי מלוה אשתו אלא מלוה דהחתן גופא אלא דל' רש"י ותוספות גופא לא משמע כן אלא בתורת ירושת אשתו נוטל ועמ"ש ליישב ועדיין צ"ע ובתשובה הארכתי לענין שטר חצי זכר שנוהגין עכשיו דלאיזה צורך הוצרכו לכתוב וליוצאי חלציו לאפוקי ירושת הבעל והא בלא"ה אין הבעל יורש מלוה אשתו והא ודאי מלוה אשתו היא לשיטת הסוברים דעיקרו מכח האב והארכתי מאד ליישב המנהג:

11 בתוספות בד"ה כתב לה וכו' למאי דמוקי בקונטרס וכו' הא דקתני לקמן וכו' מתה אביה יורשה אתיא כרבנן עכ"ל. ולמאי דפרישית אין צורך לזה אלא דוקא הכא שכתב לה שיבואו לבית בעלה וא"כ הבעל אית ליה נמי זכייה בגווייהו וכותבין ג"כ בשטר כתובתה ואדעתא דהכי אוסיף לה מדיליה מש"ה הבעל יורשה מן האירוסין כמ"ש רש"י גופא משא"כ לקמן לא איירי כה"ג שכתב לה שיבואו לבית בעלה אלא כמו שכתב רש"י להדיא שם שהן מטלטלין שייחד אביה לנדונייתה ובהא כ"ע מודו דאין הבעל יורש מן האירוסין וכ"כ הרא"ה ז"ל:

12 בא"ד ואין נראה לר"ת. קושיא ראשונה דלמה קבעה אמתני' כבר יישבה הרמב"ן בספר המלחמות וכ"כ מ"ז בס' מג"ש דאהא דקתני ניסת קאי דמשמע דאין לו להבעל שום זכות בנכסי אשתו אלא מן הנשואין ע"ז מייתי האי ברייתא דהיינו כרבנן אבל לר' נתן זוכה בירושת נדונייתה מן האירוסין וקושיא השנית שכתב שיבואו מבית אביה לבית בעלה כתב מ"ז ז"ל דלישנא דברייתא הוא ולא שכתב זה הל' ממש. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י אדרבא עיקר טעמא משום האי לישנא לבית בעלה שכתב לה עדיפא האי ירושה משאר ירושות אלא דאכתי מצינן למימר דמ"ש לבית בעלה לאו לגרוע זכות הבעל קאתי אם תמות מן האירוסין דמיתה לא שכיח ולא אסיק אדעתיה אלא מ"ש לבית בעלה היינו שנותן לצורך נדונייתה שתכניס לבעלה. וכ"כ הרמב"ן וכן מסיק ג"כ מ"ז ז"ל. וקושיא השלישית ג"כ יישבה מ"ז ז"ל אלא שאני מוסיף נופך משלי דלקמן פ' אע"פ מסקינן ה"ט דאיקרובי דעתא אליבא דרב דלית ליה דר"א ב"ע בטעמא דאומדנא דע"מ לכונסה דהיינו חיבת חופה או חיבת ביאה ורב ס"ל דעדיפא האי אומדנא דאיקרובי דעתא דמשעת אירוסין יש קירוב הדעת בין ארוס לארוסתו ומשום האי חיבה כתב לה תוספת דע"כ מה"ט גופא תקנו כתובה לארוסה. משא"כ הכא דבעי לאוקמי לדר' נתן כר"א ב"ע לא שייך לומר האי טעמא דאיקרובי דעתא דא"כ אמאי לא חייש ר"א ב"ע גופא להאי טעמא דאיקרובי מדידיה לדידה לכך איצטריך לאסוקי הכא טעמא דאיחתוני דשייך מהחותן להארוס דלכך נקרא חותן וחתנו. מה"ט גופא הן הדברים הניקנין באמירה משום דאדעתא דאיחתוני גמר ומקני כנ"ל ונתיישב' שיטת רש"י. ובאמת נ"ל דלאו משום הך קושיא לחוד מפרש ר"ת הסוגיא מן הנשואין אלא משום דבעיקר דינא לא מיסתבר ליה לר"ת כלל שיזכה הארוס מהאירוסין בירושת אשתו דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין הבעל יורש מן האירוסין ולא משמע ליה לחלק בהני טעמי דפרישית ודו"ק:

13 בא"ד ונראה לר"ת דהך ברייתא בנשואין מיירי וכו' וקאמר לימא דבפלוגתא וכו' מ"מ מדמה להו עכ"ל. ולכאורה פי' ר"ת תמוה כמו שהקשו עליו בתוספות בסוף הדיבור עוד הקשה עליו הרמב"ן דהאי אומדנא שתהנה הבת לא נזכר כלל בגמרא וא"כ עיקר הקושיא חסר מהספר וכבר כתבתי מה שהכריחו לר"ת לפרש כן מעיקר הדין ועתה אפרש שיטת הגמרא אליבא דר"ת לפי מה שנראה לענ"ד דודאי פשיטא לתלמודא טובא דבעניני אירוסין ונשואין איכא כל הני אומדנא חיבת אירוסין דהיינו איקרובי דעתא וחיבת איחתוני וחיבת חופה וחיבת ביאה נוסף עליו בפסיקת נדוניא שכותב האב לבתו. דדבר ידוע הוא דאדעתא שתהנה ממנו בתו מחייב א"ע וכדמשמע נמי לישנא דכתב לה שיבואו עמה משמע דהיינו לצורך תשמישה שתהנה ממנו ולא שייך פלוגתא בהא מילתא דכולהו אומדנות המוכיחות הן אלא דעיקר פלוגתייהו אי אמרינן בכה"ג דאדעתא דחיבה הראשונה מקנה או אמרינן כיון שהנותן מוחזק בנכסים מסתמא אין דעתו להקנות אלא בשעת חיבה אחרונה ובכה"ג נמי מיבעיא לן לקמן פ' אעפ"י לר"א ב"ע אי חיבת חופה קאמר או חיבת ביאה כמו שאפרש בעזה"י ולפ"ז מקשה הש"ס הכא שפיר לימא בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן פליגי דרבנן דהכא דקאמרי לא זכה הבעל משום דדעת האב אחיבה אחרונה דהיינו שתהנה ממנו בתו וכיון שהוא מוחזק אין דעתו להוציא ממון מרשותו אלא באופן שתהנה בתו ואתיא כר"א ב"ע דהתם דאינה גובה תוספת מן האירוסין משום דדעת הבעל אחיבה אחרונה דהיינו שעת הביאה וזה כתב ר"ת בפירושו הצח דליכא התם אומדנא אחריתי וכוונתו דאי הוי שייך התם אומדנא אחריתי כי הכא מאוחרת משעת נשואין נמי הוי אמר דאפילו מן הנשואין אינו גובה אלא דלא שייך התם אומדנא אחריתי דכדי שתהנה כי הכא וא"כ חיבת ביאה היא אחרונה. ומש"ה אזיל בתר האי אומדנא כיון שהבעל מוחזק לא גמר ומקנה להוציא המעות מרשותו עד לאחר כל המעשים ור' נתן דהכא דאמר זכה הבעל מהנשואין שהיא חיבה הראשונה דחיבת אירוסין אין במשמעות הל' לבית בעלה וסובר דבעין יפה האב גמר ומקנה משעת נשואין ולא איכפת ליה בחיבה האחרונה שהיא כדי שתהנה בתו וע"כ היינו כרבנן דהתם דאמרי גובה הכל מן האירוסין דהיינו חיבה הראשונה. ועל זה מסיק הש"ס דכ"ע כר"א ב"ע דמדידיה לדידה אזלינן בתר חיבה האחרונה דעיקר דעתיה אשעת חופה או שעת ביאה אבל מדידה לדידיה אזלינן בתר חיבה הראשונה דמשום איחתוני הוא ואע"ג דאיכא הכא אומדנא אחריתי אפ"ה האב לא איכפת ליה אלא בחיבה הראשונה ובכל דהו ניחא ליה לאיחתוני לחוד דהיינו שעת נישואין כן נראה לי נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

14 קונטרס אחרון כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת רבינו תם כ"א לפי דרכו ממה שהקשו עליהם קדמאי ובתראי עיין בפנים:

15 בא"ד ואי הוה שייך התם אומדנא אחרינא הוי אמדינן עכ"ל. וכתב מהרש"א דהיינו אומדנא דחיתון ועל זה מקשו התוספת דשייך אומדנא אחריתי דאיקרובי דעתא וכו' ע"ש באריכות. ולענ"ד א"א לפרש כן דההיא אומדנא אחריתי אחיתון קאי דהיינו שעת נישואין דהא לקושטא דמילתא אזיל ראב"י בתר ההיא אומדנא גופא ועוד שאין זה במשמעות הל' דהא דומיא דאומדנא אחריתי דלעיל מיניה קאי דאומדנא דחיתון כתב ר"ת אף על גב דאיכא אומדנא אחריתי והיינו אומדנא דכדי שתהנה בתו לכך נלע"ד כמו שכתבתי דה"נ ה"ק דבמדידיה לדידה לא סגי באומדנא ראשונה דהיא שעת אירוסין אפילו באומדנא שניה שהיא שעת נישואין לא הוי סגי אי הוי תו שום אומדנא אחריתי מאוחרת ממנה דומיא דכדי שתהנה בתו אלא משום דליכא תו אומדנא אחריתי מש"ה אזיל ראב"ע בתר אומדנא דחיתון שהיא נישואין והיא אחרונה לגבי אירוסין כנ"ל ברור בכוונת קושיית התוס' בסוף הדיבור בסמוך ודו"ק:

16 בא"ד ואע"ג דדחי תלמודא וכו' דיחויא בעלמא ואדיחויא לא סמכינן עכ"ל. לפי המובן לכאורה מפי' ר"ת דהתרצן א"צ לחלק כלל בין מדידיה לדידה או איפכא כמ"ש התוס' בסוף הדיבור אלא עיקר התירוץ דבכל דוכתא אזיל ראב"ע בתר אומדנא דאיחתוני דהיינו נישואין א"כ יש לתמוה למה כתב ר"ת דדיחויא בעלמא הוא אדרבה סברת המקשה יותר תמוה דמדמה אומדנא דראב"ע לדהכא אע"ג דלא דמו כמ"ש התוס' לר"ת גופא אבל למאי דפרישית א"ש דהמקשה מדמה להו דראב"ע אזיל בתר אומדנא אחרינא ורבי נתן בתר אומדנא ראשונה ועל זה דחי הש"ס דאיכא לחלק בין מדידיה לדידה למדידה לדידיה שזהו עיקר תירוצו לפמ"ש ועל זה כתב ר"ת דדיחויא בעלמא הוא דלקושטא דמילתא לא משמע לחלק בכך כנ"ל נכון ודו"ק:

17 בא"ד והורה ר"ת הלכה למעשה וכו' והיה אבי הכלה מוחזק עכ"ל. משמע דהיכא שהחתן מוחזק לכו"ע זכה בהן אע"ג דר"ת כתב דהאומדנא היא שתהנה בתו אין כוונתו שתהנה בהן לעולם אלא עיקר האומדנא שלא נתכוין האב להקנות כ"א שתהנה מהם הבת וכ"כ האחרונים ובזה סרה תלונת הרמב"ן והרא"ה ז"ל מעל שיטת ר"ת וסייעתו אבל אין לפ' דדוקא כשהאב מוחזק סמך ר"ת על סברתו ופירושו הלכה למעשה משא"כ כשהבעל מוחזק ואף ע"ג דלר"ת שייך נמי האי אומדנא שיחזור אפ"ה לא רצה ר"ת לעשות מעשה להוציא הממון מיד המוחזק דספוקי מספקא ליה אלא דלפ"ז לא הוי א"ש הא דמוקי התוספות כמה סוגיות וברייתא דת"כ כשהבעל מוחזק:

18 בא"ד והא דאמר בפרק מציאת האשה וכו' והא דאמר בת"כ וכו' זה שפוסק לבתו ממון מרובה עכ"ל. משמע דדוקא לפי' ר"ת קשיא להו אבל לפרש"י אפילו כשהאב מוחזק צריך לשלם לחתנו המעות במתה מן הנישואין וכבר כתבתי דקשיא לי הא קי"ל אין הבעל יורש מלוה אשתו לרוב הפוסקים דהו"ל ראוי. ול"ל דפסיקת מעות נדוניא לאו מלוה אשתו הוא אלא מלוה חתנו עצמו הא ליתא כמ"ש דמפרש"י ותוספות משמע להדיא שהבעל נוטל מצד ירושת אשתו וכדמשמע נמי לקמן בברייתא שהביאו התוס' אם מתה בעלה יורשה. ואין לחלק נמי בין פסק כסות וכלים דשייכים לבתו ובין פסיקת מעות דמסתמא הפסיקה על שם חתנו דא"כ מאי פסיקא להו להקשות לר"ת מפסיקת מעות דלמא ר"ת נמי מודה דלא שייך כדי שתהנה בתו בכה"ג ובאמת הפוסקים לא חילקו בכך ודוקא לעניין זכיית הבת אם מת בעלה לנגד האב חלקו קצת פוסקים בא"ע סי' נ"ב בין פסק לבתו או לחתנו משא"כ לענין זכיית הבעל בפלוגתא דרש"י ור"ת לא חילקו בכך והנלע"ד דע"כ צריך לחלק בין ירושת שאר מלוה אשתו ובין ירושת נדוניא כיון דאית ליה ג"כ זכייה בגווייהו והפסיקה היתה נמי אדעתא דחתנו וכמו שחלקתי בכה"ג בשיטת רש"י בין ירושת נדוניא באשתו ארוסה ובין שאר ירושות ארוסה כנ"ל ועדיין צ"ע:

19 שם והא דאמר בת"כ ותם לריק כוחכם זה שפוסק וכו' עכ"ל. משום דסתם לשון זה שפוסק משמע לכאורה שעדיין לא נתן והוא מוחזק לכך הוצרכו לפרש בזה:

20 בא"ד וצ"ע שלא יקשה לר"ת דלקמן בריש אע"פ מוכח עכ"ל. כבר כתבתי שפי' מהרש"א בזה אין נראה לי ולענ"ד יש לפרש דבריהם בפשיטות דאסברת המקשה קשיא להו למאי דמשמע לכאורה מפי' ר"ת דעיקר סברת המקשה דלרבי נתן לית ליה אומדנא כלל ומשו"ה הוי בעי לאוקמי לדר"נ כרבנן דראב"ע וע"ז מקשה שפיר דהא רבנן דראב"ע נמי אית להו אומדנא דאיקרובי דעתא וא"כ אפי' כרבנן נמי לא מצי לאוקמי. כן נ"ל ברור בכוונת התוספות בקושייתם על פר"ת. אבל לפמ"ש לעיל דמ"ש ר"ת בסברת המקשה דרבי נתן לית ליה אומדנא לאו דלית ליה אומדנא כלל קאמר אלא דלית ליה האי אומדנא דכדי שתהנה בתו שהיא אחרונה משום דאומדנא ראשונה עדיפא ליה א"כ אין מקום לקושית התוספות לא לפי פי' מהרש"א ולא לפירוש שפירשתי וקושיא שנייה של תוספות נמי לק"מ כמ"ש ודו"ק:

21 בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין לתמוה בסברא זו וכו' וא"ת א"כ וכו' עכ"ל. לכאורה כאן בההיא דר"א ב"ע אין שום תימה דלאו שאם ימות באירוסין קאמר דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אלא דבלא"ה לא פסק לה אלא ע"מ לכונסה כשיהא לו חיבת ביאה והרי זה כאילו קובע זמן שמאותו שעה יתחייב התוספת ואין זה ענין ללוקח פרה דלא מסיק אדעתיה מיתה או טריפה ויש ליישב קושייתם קצת בההיא דברייתא דכתב לה כסות פירות וכלים ולפי' ר"ת דמדמה להו הש"ס לההיא דראב"ע משום אומדנא דכדי שתהנה בתו והיינו לענין חששא דמיתה אלא דלשון התוספות בתירוצם אין מתיישב לפ"ז וצ"ע ובעיקר דברי התוספות בזה הדיבור כתבתי בחידושי לב"ק פרק הגוזל ע"ש:

22 בד"ה תקנו מזונות וכו' והשתא ר"ל דפליג אינו מגיה ברייתא דהכא וכו' לכאורה לדידיה יכול הבעל עכ"ל. משמע מפשט לשונם דממימרא דר"ל גופא לא משמע להו כלל דמעשה ידיה תליא במזונות דאיכא למימר דכל א' תקנה בפני עצמה אלא לאחר שהוכיחו דר"ל ע"כ אית ליה ברייתא דהכא ואינו מגיה אותה א"כ משמע להו לכאורה דמצי א"ל צאי מעשה ידיך וכו' אלא דקשיא לי אדרבא אי ר"ל אינו מגיה הברייתא וקתני בה תקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ ע"כ דלא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך וזה עיקר התקנה דאל"כ למה הוצרכו לתקן כלל מזונות תחת מעשה ידיה דמכיון שתקנו לו מעשה ידיה פשיטא דחייב לזונה מן התורה דאפילו עבד עברי כתיב כי טוב לו עמך כדמקשה הש"ס לקמן דנ"ח ע"ב תו קשיא ליה אי ר"ל שונה הברייתא תקנו מזונות וכו' ע"כ סברה ההיא ברייתא מזונות דרבנן אם כן מאי פסיקא להו דר"ל סובר כההיא ברייתא דילמא סבר כהנך תנאי דסברי מזונות דאורייתא וא"כ ע"כ מעשה ידיה תקנה בפני עצמה היא ומשו"ה יכול לכופה תו קשיא לי מאי ס"ד דלר"ל לא תקנו מזונות אלא תחת מעשה ידיה דהא אשכחן שתקנו בארוסה שהגיע זמנה ולא נישאו דחייב במזונות לכ"ע כדאיתא לקמן במשנה פרק אע"פ דף נ"ז אע"ג דאינו זוכה במעשה ידיה וכה"ג דקדקו התוס' בסמוך בד"ה וקבורתה תחת כתובתה אבל למסקנת התוספות א"ש דלר"ל נמי מזונות עיקר ולפ"ז אין צריך להגיה הברייתא לא לרב ולא לר"ל דודאי שני התקנות הוצרכו דלכ"ע מזונות עיקר לא מיבעיא למ"ד מזונות דאורייתא אלא אפילו למ"ד מזונות דרבנן נמי אלא שתקנו אח"כ מעשה ידיה ותקנו נמי מזונות שיהיה זה תחת זה לענין דלכו"ע מצי אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר ישלם כדמוכח בההיא דר"פ המדיר שהביאו התוס' וא"כ שפיר קתני לכ"ע מזונות תחת מעשה ידיה ובהכי א"ש לישנא דגמ' לקמן ריש דף נ"ט דאליבא דרב גופא קאמר קסבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלא דרב מפרש לה דמזונות עיקר נמי לענין דמצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים ואיני ניזונת ואיני עושה ולר"ל יכול לכופה למעשה ידיה כמו שהיא יכולה לכופו למזונות ותרוייהו עיקר ומפרש נמי להא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה לענין שכל א' מהם יכול לעכב זה תחת זה כנ"ל נכון ודוק ועיין בסמוך ולקמן פרק אע"פ דף נ"ח אבאר יותר בעזה"י:

23 גמרא מאי לפיכך. לכאורה משמע דלשון לפיכך קא דייק ואהא לא הוי משני מידי ונ"ל ליישב לפי שיטת התוס' דאדרבא לשון לפיכך לא קשיא להו דשפיר קתני ל' לפיכך כלפי מה ששנה דתקנו פרקונה תחת פירות ולא פירות תחת פרקונה אע"ג דפרקונה עיקר אלא דאפ"ה אלמוה רבנן תקנתא דפירות כאילו הוא נמי עיקר כי היכי דלא תימא איני נפדית ואיני נותנת פירות ולפיכך הבעל אוכל פירות בע"כ משא"כ אי הוי תנא איפכא פירות תחת פרקונה לא הוי אכילת פירות בע"כ ולפ"ז הא דמקשה מאי לפיכך היינו דלא ליתני כלל האי בבא דלפיכך הבעל אוכל פירות דממילא הוי ידעינן מדקדוק לשון התנא דנקט פרקונה תחת הפירות דהבעל אוכל פירות בע"כ כי היכי דידעינן הא מילתא בבבא דרישא דמזונות תחת מעשה ידיה לרב כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה אע"ג דלא קתני לפיכך וע"ז משני שפיר דאיצטריך לאשמעינן בהדיא דבעל אוכל פירות דלא תימא מיכל לא ניכלינהו וכו' וכיון דאיצטריך למיתני הא מילתא שפיר קתני נמי ל' לפיכך כדפרישית דאסידור ל' פרקונה תחת פירות קאי כנ"ל לפי שיטת התוספות דרב ור"ל בגירסא דברייתא פליגי דהכל תלוי בסידור הלשון אבל למאי דפרישית דרב נמי אינו מגיה הברייתא אלא דמפרש לשון הברייתא לפי שיטתו והתנא לא נחית לאשמעינן הי עיקר אלא שזה תחת זה א"כ לא יתכן לפרש כן ויש ליישב בעזה"י ודו"ק:

24 שם אמר רבא האי תנא סבר מזונות מדאורייתא. משמע דתנא דברייתא סבר מזונות מדרבנן והכי הוא ודאי אליבא דר"ל דס"ל דברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה קתני משא"כ לרב אי מגיה הברייתא וקתני בה תקנו מעשה ידיה תחת מזונות שפיר מצינן למימר דברייתא נמי סברה דמזונות מדאורייתא ואפ"ה קתני שפיר מעשה ידיה תחת מזונות והיינו משום איבה דמזונות כדאיתא להדיא לקמן פרק אע"פ דף נ"ח ע"ב ושם אבאר באריכות בעזה"י:

25 שם האי תנא סובר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות. וקשיא לי כיון דמהאי קרא יליף מזונות מדאורייתא אם כן ארוסה נמי לחייב במזונות דהא גבי אמה העברייה כתיב לענין ייעוד וקי"ל ייעוד אירוסין עושה ופשטא דקרא נמי דכתיב ואם אחרת יקח לו הא קי"ל דקיחה היינו ל' קידושין ואפשר משום דכתיב ועונתה לא יגרע. ואף על גב דארוסה מדאורייתא שריא לבעלה מ"מ מסתמא אינו בא עליה אלא לאחר שנכנסה לרשותו וא"כ בנשואה איירי קרא ואע"ג דייעוד אירוסין עושה וקיחה נמי לשון קידושין הוא אפ"ה התורה חייבתו לישא אותה ולקיים שאר כסות ועונה אם נאמר דהא דנותנין לבתולה יב"ח דילפינן מקרא אסמכתא בעלמא הוא כמו שאפרש במקומו אי"ה וכ"ש אם נאמר דדרשא גמורה היא א"כ מסתמא איירי קרא לאחר יב"ח דראויה לנישואין דומיא דייעוד ולפ"ז אפשר דאה"נ דלאחר יב"ח חייב במזונות דאורייתא וכמו שאפרש בסמוך בשמעתא דלעולם היא ברשות האב בהא דקאמר לאפוקי משנה ראשונה דהכי הוא סברא דרבה בנדרים פרק נערה דף ע"ג לפי מה דמשמע שם מלשון הר"ן ז"ל. מיהו לענין מעשה ידיה פשיטא דהוי של אב עד שימסרנה לחופה דאפילו בנשואה משמע דאפילו למ"ד מזונות דאורייתא אפילו הכי מעשה ידיה דרבנן ולא ילפינן מאב שזוכה במעשה ידיה מדאורייתא ואמרינן בפ"ק דקידושין דהיינו משום דמיתונא מיניה אפ"ה אין ללמוד זכיית האב מזכיית הבעל דאיכא כמה פירכי וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית לעיל דהא דאמרינן בפ"ק דקידושין משום דמיתזנא מיניה היינו לצריכותא בעלמא ודו"ק: